בית-הכנסת אורות הזית | כולל אורות התורה
בס"ד
פרשת השבוע - דברי תורה
פרשת ויקרא
'דבר תורה: אדם כי יקריב מכם קורבן לד
ידוע מה שדרש הגאון השל"ה הקדוש זיע"א (שער האותיות, אות קו'ף, קדושת האכילה) על הכתוב "אדם כי יקריב מכם", שהכוונה היא, שיהיה האדם מקריב את עצמו: "אבל הנתרחק מהקדוש ברוך הוא, שפגם בנשמתו, אז צריך הוא לעשות קרבן לעצמו... וזהו התענית, שמקריב את עצמו, כי הוא הבהמה בעצמו, מאחר שנתרחק 'נמשל כבהמות נדמו' (תהלים מט, יג). וזהו סוד 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם', הרמז, אדם שנתרחק צריך להקריב את עצמו, וזהו 'יקריב מכם' ".
מהו הפגם הגדול? על מה מגיע הקרבן? ובכן, מי מאתנו לא חש את האכזבה לאחר פעולה נפסדת, אל כזו שידעת עוד לפני כן שהיא לא בסדר, ורק לא הצלחת להפעיל את הבלמים בזמן? על כך הקרבן, לחזור לקבלת העול.
משום כך, אין די בכך שאדם מביא את הבהמה לקרבן, שישחט ויקריב, עליו להביא את עצמו עם הקרבן, להחליט החלטה חזקה שמעתה הוא מוכן ומזומן להקריב את רצונותיו, ולהעמיד מעליהן את רצון ד'. העיקר בהקרבת הקרבן הוא חידוש קבלת עול מלכות שמים, ההחלטה לבטל את הרצון האנושי לפני הרצון האלקי. פריקת העול היא שהובילה לחטא ורק קבלת העול מחדש היא הערובה לכך שהוא לא יחזור על עצמו.
רבי יוסף משאש מתלמסאן זצ"ל, המשיל משל קולע על ההבדל בין מי שהורגל לקבלת עול, לבין מי שהורגל להפקרות.
מעשה ביהודי עשיר, ולו שתי בנות מיוחסות, נאות וחכמות. השיא את החתן לחתן מלונדון ואת השניה לחתן ממנצ'סטר, שניהם עשירים מופלגים בזכות עצמם. העמיד החתן הלונדוני לרשות אשתו טירה ענקית וכרטיס אשראי בלתי מוגבל, וזו נענתה לאתר, והחלה לחיות בבזבוז מתמיד, עברה מתיאטרון אחד לאחר, מהם להיכל תרבות, ומשם למוזיאונים ולטיולי רחוב. עד מהרה נפוצו עליה שמועות מכוערות, ומריבות פרצו בינה לבין בעלה, וסוף דבר חזרה לבית אביה, בבושת פנים וכאב לב.
החתן ממנצ'סטר אף הוא העמיד לרשות רעייתו ארמון וארנק, ופתח לפניה את כל דלתות העיר. אולם זו הצטרפה דווקא לעמלן של משרתות הבית, סידרה את חדרה בעצמה, סרגה תפרה ארגה ורקמה, ערכה לעצמה סדר יום קפדני, והשתתפה בכל פעילות תובענית אפשרית. לבעלה התמה השיבה: "הבטלה מביאה לידי שעמום. ידוע לי שאוכל לשבת בחיבוק ידים, אף אחד לא יוכל להכריח אותי להתנהג כך, ומרצוני ודאי שלא ארשה לעצמי להידרדר לעצלות ובטלה".
יום אחד הגיע הבעל, והודיע על חופשה מתוכננת בחו"ל: "להיכן תרצי שניסע?" - שאל מבלי לברר אם רצונה בכלל לצאת לאן שהוא – "רומא, אתונה, פריס, איסטנבול? רק תבחרי".
"אני רק לספרד!" השיבה בנחרצות. הנחרצות בקולה נשמעה קצת תמוהה, אבל הבעל סבר שאם היא לא מתווכחת על עצם הנסיעה זהו כבר סימן מבשר טובות.
הגיעו למלון במלאגה, שם לנו בלילה. בבקר אמרה: "שמעתי שיש כאן מלחמות שוורים, ההצגה הכי טובה בעיר, בוא נלך לשם". שוב תמה, אבל שמר את התמיהה לעצמו.
לאורך כל שלוש המערכות הפגינה האישה הצעירה שעמום. לבסוף אמרה: "זה לא רציני, אתה לא חושב? ברומא העתיקה היו מאתגרים בני אדם עם חיות טרף ולא עם שור תמים".
"תמים" – גיחך הבעל – "השור הפראי הזה גרוע בהרבה מחית טרף, לא מטאדור אחד ולא שנים כבר קיפחו את חייהם אם איבדו את הריכוז ולו לשניה אחת"
"אבל אינני מכירה שוורים" – קטעה אותו – "הם ממושמעים ומושכים בעול, פעם הם היו התחליף לטרקטור של היום, לא?".
"ברור" – נפל הבעל לפח – "אבל אלה שוורים שחונכו לכך מיום שנולדו, מניעים עליהם עול, תחילה שעה שעתיים, ובהדרגה למשך כל היום, כך הם מתחנכים לכניעה ציות ומשמעת. לכאן, לזירה נכנסים שוורים שמעולם לא סבלו עול, הם מורגלים לזעום, לרתוח על כל מי שמתגרה בהם, והם אכן מסוכנים מאין כמותם".
"טוב" – סיכמה – "כעת אנו יכולים ללכת. לידיעתך, בני אדם לא שונים בהרבה. מי שרגילים לשאת בעול, שומרים על משמעת, כנועים למסגרת ומצייתים לכללים, מי שאינם רגילים לכך, נעשים מסוכנים, ממש מסוכנים, יותר מכל חית פרא. אישית, אני מעדיפה להימנות על הסוג הראשון, ולא להיהפך למסוכנת".
הרב שלמה כהן
הרב שלמה כהן
רב בית הכנסת וראש כולל “אורות התורה”, אפרת