בית-הכנסת אורות הזית | כולל אורות התורה
בס"ד
פרשת השבוע - דברי תורה
פרשת ויחי
דבר תורה - בין הצטדקות לבין חרטה
”כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיך וחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָל֔וּך וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-להֵי אָבִ֑יך וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו“. השאלה בולטת: האם עד עכשיו, כאשר יעקב חי, אין מוטלת עליכם החובה להתנצל? מה הם אמרו כעת שלא אמרו בעבר? ומדוע דבריהם כעת מביאים את יוסף לבכי? מה היה מיוחד בדיבור הזה דווקא? הרב הקדוש רבי אלעזר מריישא, נשא את נכדתו של הגאון בעל שו"ת 'דברי חיים' מצאנז זצ"ל. בשנים הראשונות שלאחר נישואיו, היה סמוך על שולחנו של חותנו, שמאוד החשיב והעריך אותו. והנה בשנה אחת, סמוך לחג הסוכות, הביאו חסידי צאנז לאדמו"ר בעל דברי חיים, מספר אתרוגים כשרים נאים ומהודרים. כשראה רבי אלעזר את האתרוגים, הרהר בלבו, כי אם יתנהג בנימוס, וימתין עד שכל המבוגרים יותר יבחרו להם אתרוג, לברי שלו – הצעיר בבני הבית – יישאר האתרוג הגרוע ביותר. לא התאפק, ובחר לעצמו את האתרוג הנאה. כאשר שמע על כך האדמו"ר, הקפיד מאוד. הניסיונות הראשונים למתן את הקפדתו לא עלו יפה. שלח רבי אלעזר את חמיו – בנו של הרבי, ולא הועיל. שלח את אשתו לדבר עם סבתה, ואף היא שידלה את הרבי למחול, ודבר לא הועיל. לבסוף אזר רבי אלעזר אומץ, וניגש בעצמו לנסות לשכנע את הרבי, אולם כאשר נכנס, היסב הרבי את ראשו ולא רצה להביט בו. בסערת רוח קרא רבי אלעזר החתן הצעיר: "רבי, מהיום אהיה טוב, מחל לי!". הרבי הסתובב ואמר בהתרגשות: "אם כך, גם אני אהיה טוב מעתה, ושנינו נהיה טובים". היתה זו תעלומה בעיני בני הבית, מה היה חסר במאמצים הקודמים שלא הועילו, ואילו הפיוס הפשוט הזה הועיל? הסביר בעל המעשה בעצמו: "יש הבדל בין הצטדקות לבין חרטה. הצטדקות היא להסביר כיצד קרתה התקלה? מדוע עשיתי מה שעשיתי? ההסברים המפותלים ממין זה, לא נקלטו בלבו של הרבי, משום שכל אלה, נותנות הצדקות לדבר שאינו מוצדק, סניגוריה על מה שאין לו הצדקה. החרטה לעומת זאת היא ההודאה בטעות, בלי הסברים, ללא ריכוך, פשוט הודאה באשמה, חזרה וחרטה מוחלטת מן המעשה. זהו הדבר האמתי, לכך ציפה הרבי, ובלי זה לא היה נאות למחול".
יתכן אולי, להוסיף על דבריו של הר"ר אלעזר זצ"ל, נדבך נוסף, והוא, שכאשר עשה הוא עצמו תשובה שלמה, בדרך הנכונה של חרטה ולא של הצטדקות, עורר הדבר הרהורי תשובה גם בלבו של הרבי (על "עבירות" לפי מדרגתו שלו), ולכן הוסיף: "גם אני אהיה טוב, שנינו נהיה טובים". ולכן מחל לחתן הצעיר, משום שזיכה אותו במצוות תשובה.
על כך מספרת התורה גם כאן: מיד כאשר התגלה יוסף לאחיו, הם כבר הביעו חרטה על המכירה, אולם לא היתה זו תשובה פשוטה, כזו של הודאה בטעות, לא חרטה היתה כאן, אלא הצטדקות. בסיבות מסיבות שונות, היו אחי יוסף מצדיקים את עצמם, שהם היו אז צעירים, שהוא התגרה בהם, או שהיתה להם סיבה להתנכל לו. כל עוד קיימת הצטדקות, לא התקבלה תשובתם. לאחר מכן, כאשר סמכו על נוכחותו של יעקב אביהם, לא ראו לנכון לעסוק בתשובה, לבצע תפנית מהצטדקות לחרטה, הם עדין יכלו להרשות לעצמם ליהנות מן הספק, ולא להודות על האמת. כל הזמן הזה, שבע עשרה שנה, ניכר היה מהתנהגותו של יוסף, שהוא עדין נושא בלבו את זכרון המכירה, הוא עדין זכר להם את המכירה. לא היתה זו נטירת טינה על רקע אישי, כי אם זכרון על רקע מוסרי. עדין לא שבתם, עדין אתם מצדיקים את מעשיכם, עדין לא נעשתה תשובה שלמה על עוון המכירה, עדין אתם מספקים הצדקה למה שאינו מוצדק. רק כעת, לאחר שיעקב אבינו ע"ה איננו, אין כבר על מי לסמוך, מצאו האחים את המילים המתאימות לבטא את החרטה העמוקה שלהם על עצם המעשה, לומר: "טעינו, סלח לנו". הדיבור האמתי הזה – תשובה בלי הצדקות – קלע בדיוק לציפיות של יוסף הצדיק, כאלה מילים עוררו גם אצלו הרהורי תשובה, ולכן נאמר: "ויבך יוסף בדברם עמו", הדיבורים שלהם עוררו אצלו בכיה של תשובה, ולכן הוא מוחל כאן לחלוטין.
הרב שלמה כהן
רב בית הכנסת וראש כולל ”אורות התורה“, אפרת
יתכן אולי, להוסיף על דבריו של הר"ר אלעזר זצ"ל, נדבך נוסף, והוא, שכאשר עשה הוא עצמו תשובה שלמה, בדרך הנכונה של חרטה ולא של הצטדקות, עורר הדבר הרהורי תשובה גם בלבו של הרבי (על "עבירות" לפי מדרגתו שלו), ולכן הוסיף: "גם אני אהיה טוב, שנינו נהיה טובים". ולכן מחל לחתן הצעיר, משום שזיכה אותו במצוות תשובה.
על כך מספרת התורה גם כאן: מיד כאשר התגלה יוסף לאחיו, הם כבר הביעו חרטה על המכירה, אולם לא היתה זו תשובה פשוטה, כזו של הודאה בטעות, לא חרטה היתה כאן, אלא הצטדקות. בסיבות מסיבות שונות, היו אחי יוסף מצדיקים את עצמם, שהם היו אז צעירים, שהוא התגרה בהם, או שהיתה להם סיבה להתנכל לו. כל עוד קיימת הצטדקות, לא התקבלה תשובתם. לאחר מכן, כאשר סמכו על נוכחותו של יעקב אביהם, לא ראו לנכון לעסוק בתשובה, לבצע תפנית מהצטדקות לחרטה, הם עדין יכלו להרשות לעצמם ליהנות מן הספק, ולא להודות על האמת. כל הזמן הזה, שבע עשרה שנה, ניכר היה מהתנהגותו של יוסף, שהוא עדין נושא בלבו את זכרון המכירה, הוא עדין זכר להם את המכירה. לא היתה זו נטירת טינה על רקע אישי, כי אם זכרון על רקע מוסרי. עדין לא שבתם, עדין אתם מצדיקים את מעשיכם, עדין לא נעשתה תשובה שלמה על עוון המכירה, עדין אתם מספקים הצדקה למה שאינו מוצדק. רק כעת, לאחר שיעקב אבינו ע"ה איננו, אין כבר על מי לסמוך, מצאו האחים את המילים המתאימות לבטא את החרטה העמוקה שלהם על עצם המעשה, לומר: "טעינו, סלח לנו". הדיבור האמתי הזה – תשובה בלי הצדקות – קלע בדיוק לציפיות של יוסף הצדיק, כאלה מילים עוררו גם אצלו הרהורי תשובה, ולכן נאמר: "ויבך יוסף בדברם עמו", הדיבורים שלהם עוררו אצלו בכיה של תשובה, ולכן הוא מוחל כאן לחלוטין.
הרב שלמה כהן
רב בית הכנסת וראש כולל ”אורות התורה“, אפרת