בית-הכנסת אורות הזית | כולל אורות התורה
בס"ד
פרשת השבוע - דברי תורה
פרשת יתרו
דבר תורה - ומשה עלה אל האלוהים
לכאורה מן הראוי היה יותר לומר "ויעל משה אל האלהים", שזהו הסגנון השגור בכתוב, כאשר הוא מספר על פעולה, להקדים את הפעולה למי שעושה אותה, כמו: "וילך אברם", "וילך יצחק", "ויצא יעקב", ועוד, וכאן הקדים את שמו של משה רבנו ע"ה לפני הפעולה: "ומשה עלה אל האלהים".
המגיד רבי יעקב מדובנה זצ"ל, תירץ את הקושיה הזו, וכדרכו הצמיד לה משל. כוונת הכתוב כאן איננה לומר רק את זאת, שמשה רבנו עלה להר סיני, ו"עלה אל האלהים" - כלומר זכה להתנבא ולקבל תורה מפי הקב"ה. הכוונה העיקרית של הכתוב היא לומר, שבמהלך עלייתן השמימה, קיבל משה רבנו ע"ה, מעמד עליון רם ונשא, עד שנחשב לקרוב לד' יותר מן המלאכים. זהו המובן של "ומשה" - שהוא אדם, ולכאורה בעל מדרגה נמוכה מזו של מלאכים, הנה הוא "עלה אל האלהים", קיבל מעמד עליון יותר.
חז"ל אכן סיפרו לנו על דין ודברים שהיה בין משה רבנו ע"ה לבין המלאכים: "בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטורים של פניו דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה אי אתם מתביישים ממנו?! לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?!" תשובתו של הקב"ה לכאורה קשה להבנה, וכי מפני שהמלאכים אכלו אצל אברהם אבינו ע"ה, מן הראוי לתת תורה לבני אדם? האם הכרת טובה של המלאכים מחייבת אותם להתכחש להבנתם, שהאדם איננו ראוי להימצא בחברת מלאכים?
על כך משיב המגיד מדובנה במשל קולע. למלך אחד היה בן יחיד, אהוב ומפונק. מידי יום היה הבן מבקר בטרקלין של אביו, ואביו היה משוחח עמו, מברר את מצבו, ומעניק לו פינוקים כראוי לבן מלך. מידי פעם, נכנסים היו שרים ופקידים שונים, מוסרים דיווחים, מעדכנים, מתייעצים ומקבלים החלטות. כל ההתייעצויות הללו התרחשו בחברתו של הבן הצעיר, כאשר המלך מניח שגם אם הבן אינו מבין את הדברים, אין רע בכך שישמע את חילופי הדברים, ויהיה עד לקבלת ההחלטות. שונה היה הדבר כאשר הגיע מפקד הצבא, המלך היה מבקש אז להתרחק מעט עם הגנרל הבכיר, ומסתודד עמו בצד. מהמין הזה של ההתייעצויות היה בן המלך מודר, מסיבות של סודיות. לימים הגיעה לאוזניו של הילד בן המלך, שמועה כי מפקד הצבא מתפאר במעמדו הרם, כשהוא מציין כהוכחה לכך את הנכונות של המלך להרחיק את בנו בעת ההתייעצויות עם הבכיר הצבאי. השמועה הזו העציבה מאוד את בן המלך, הוא אמנם נמנע מלשתף את אביו בצערו, אולם בהדרגה דרדרו המחשבות על כך את מצבו של בן המלך עד לכדי דכאון ונפילה למשכב.
הרופאים שהוזמנו אל מיטת חוליו של הילד, זיהו מיד תסמיני דיכאון, והודיעו למלך כי להם אין יכולת לרפא את החולה, עצתם היתה לכוון את המאמצים לכיוון הנפשי.
אל חדרו של בן המלך הוזמנו טובי הנגנים והליצנים, אך ללא הועיל. לבסוף הוציא המלך צו המחייב את כל שריו מן הזוטרים ועד הבכירים שבהם, לנסות ולשמח את בן המלך. הצו דרש מכל שר, לעטות עליו תחפושת של בעל חיים כלשהו, להכין טקסט שייתכן וישמח את בן המלך, ולהשמיע אותו לאחר הזדהות, כך שבן המלך ידע מי האיש. השרים עברו בסך, והמצב לא השתפר. והנה הגיע תורו של מפקד הצבא, הוא עטה עליו תחפושת של דב, וניסה להצחיק ולשמח אותו בשיחה, שירה וריקוד. כאן חל סוף סוף השינוי המיוחל. מן הרגע בו זיהה הילד את מפקד הצבא, הוא החל לחייך, ועד שהשר יצא, כבר היה בן המלך בריא. כעת גם הוא וגם יתר השרים הבינו, שעבור בריאותו של בן המלך, המלך מוכן אפילו להשפיל את השר הבכיר שלו.
כך – אומר המגיד מדובנה – כאשר טוענים המלאכים, כי הם בעלי מדרגה גבוהה כל כך, עד שאין מן הראוי שמשה רבנו ע"ה יסתובב ביניהם, מעמיד אותם הקב"ה על מקומם: בעצם ישראל הם בני חביבם, ומעלתם גבוהה ומעולה כל כך, עד שכאשר יש צורך לבשר לאברהם אבינו ע"ה על בנו שייוולד לו, נדרשים המלאכים בעצמם "להתחפש" לבני אדם, לאכול כמו בני אדם, ולהתארח אצל בני אדם. וזוהי אכן תשובה ניצחת למי שטוענים שאין התורה ראויה לבני אדם.
הרב שלמה כהן
הרב שלמה כהן
רב בית הכנסת וראש כולל “אורות התורה”, אפרת