א. חובה על הציבור להקים בית כנסת במקום שיש שם עשרה אנשים, כדי שיתפללו בו. ואם חלק מן הציבור אינם מעוניינים להקים בית כנסת, החלק שמעוניין יכולים לאכוף על מי שאינם מעוניינים - לשאת בהוצאות לצורך בית הכנסת, ואפילו המעוניינים הם המיעוט, ואלה שאינם מעוניינים הם הרוב. וחובה זו נכללת במצוות "ועשו לי מקדש", ולדעת רבים מן הפוסקים אין זו מצוה מן התורה אלא מדרבנן.
ב. פשוט שהלכה זו היא נדירה, שיצטרכו לכפות את הציבור לבנות בית הכנסת, כי היא מצווה חביבה ביותר, עד שיש נדיבים המוכנים להתנדב לשלם מכיסם את כל הוצאות בנין בית הכנסת. אבל יותר ממה שקשה לבנות בית הכנסת, קשה הוא להחזיקו, וכבר נאמר: "מי יעלה בהר ד', ומי יקום במקום קדשו", כי גם מי שכבר עלה בהר ד', לעמוד במקום קדשו. וכן מצות החזקת בית –צריך להתאמץ לקום הכנסת גדולה ורבה היא, עד שכתב מהר"י קולון ז"ל, שמצות בית הכנסת עדיפה ממצות צדקה, והביא את דבריו מרן ז"ל בשולחן ערוך יורה דעה (רמט, טז), בשם יש מי שאומר.
ג. הגבייה לבניית בית הכנסת, מן הדין גובים על פי היכולת של כל אחד, כך שהעשירים יתנו יותר והעניים פחות. וכבר אמרנו שבזמננו הרגילות היא שרבים מתנדבים יותר מחובתם. ולענין תחזוקת בית הכנסת, יש נוהגים לממן ממכירת עליות וכיוצא בזה, ויש נוהגים לגבות דמי חבר. ומכל מקום המוסיף ומרבה לתת הרי זה משובח ועליו תבוא ברכת טוב. והגון ונכון להתעניין מפעם לפעם אצל פרנסי הציבור, מה דרוש לבית הכנסת, וישתדל לסייע בעדם.
ד. כשם שכופים לבנות בית כנסת ולתחזק אותו, כך כופים להשלים מנין. לפיכך במקום שיש רק מנין מצומצם, יכולים לכוף את הציבור לבוא לבית הכנסת להשלים מנין, שיוכלו לומר קדיש וקדושה וברכו וחזרת הש"ץ. וכמה ראוי לעונש הוא מי שמבטל את הציבור מדברים שבקדושה, בשביל עצלות או ויכוח שיש לו עם אחד מבאי בית הכנסת.
ה. אם יש בעיר בית הכנסת, וחלק מן הציבור רוצים להיפרד משם, ולהקים בית כנסת נוסף, יש בזה צדדים רבים, לחיוב ולשלילה, כי לפעמים הפיצול מביא למחלוקת ולפעמים הוא מביא לשלום, ולפעמים הציבור מהווה דוגמה חינוכית שלילית, ולפעמים להפך, שהגורם האמתי להיפרדות הוא מפני שרוצים להקל על עצמם להתנהגות שאינה ראויה. לפיכך בכל ענין כזה ראוי לפנות לתלמיד חכם בעל הוראה, שיבחן הדק היטב את המציאות מכל פניה, ויוציא לאור ההלכה את משפטם.
ו. כשבונים בית הכנסת, יש מי שאומר שאין נכון לבנות על ידי פועלים נכרים, אלא יהודים בלבד. (בית דוד אורח חיים, סד, שיש מי שאומר). אבל אין זה מן הדין, שהרי גם בבניית בית המקדש השתתפו פועלים מלבנון. ולפיכך, אפילו במקום שיש פועלים יהודים, אם הפועלים הנכרים הם מומחים יותר, או שהם הרבה יותר זולים, יש להקל בזה, וכן המנהג בכל המקומות.
ז. מנהג ישראל לבנות עזרת נשים בבית הכנסת. יש נוהגים לבנות אותה לצד עזרת הגברים או מאחוריה, ויש בונים אותה כיציע מעל בית הכנסת. ובכל אופן הזהירו גדולי האחרונים ז"ל שתהיה המחיצה גבוהה באופן שתמנע מן האנשים לראות את הנשים מבעד למחיצה, כי בית הכנסת הוא "מקדש מעט", ודומה לבית המקדש, וכשם שבבית המקדש היו עושים "תיקון גדול" שיהיו הנשים יושבות מלמעלה ונשים מלמטה, על מנת לשמור על צניעות העיניים. יש לזכור שאין על הנשים חיוב כלשהו להתפלל במנין, ואילו על האנשים קיים איסור מן התורה להביט בנשים, לפיכך יש להיזהר הרבה בבניית המחיצה כראוי, שלא יצא שכרנו בהפסדנו.
ח. נכון לקנות ספרי לימוד תורה שבעל פה: ש"ס, פוסקים, מפרשי תנ"ך, זוהר הקדוש, ספרי מוסר ועוד. במקום שמצויים ספרים אלה בבתים הפרטיים, אין חובה על הציבור לקנות ספרים אלה לבית הכנסת, כי יוכל כל הרוצה ללמוד, לשאול ספרים מחברו, אולם נכון לרכוש ספרים לבית הכנסת דווקא, על מנת שיוכלו לקיים שם שיעורי תורה באופן שהספרים יהיו זמינים, ולא יצטרך כל אחד להביא ספרי לימוד מביתו לשיעור. לפיכך מצוה גדולה על כל מי שיוכל, להקדיש ספרי לימוד לבית הכנסת ובית המדרש, ומקיים בזה מצות "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כשם שמקיימים זאת בכתיבת ספר תורה, ובבחינת מצות לימוד תורה, יש אפילו עדיפות לרכישת ספרי לימוד.
ט. מן הדין הוא לבנות את בית הכנסת במקום גבוה, כך שיהיה גבוה מכל בתי העיר, ולא יהיה בית בעיר גבוה מבית הכנסת, ואמרו חז"ל (שבת, יא, א) כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר "לרומם את בית אלוהינו ולהעמיד את חרבותיו". ואולם בזמן הזה פשט המנהג לבנות בנייני מגורים גבוהים מבית הכנסת, מפני שאין הגבהתם מיועדת לפאר אותם, אלא רק לנצל את המקום ליישוב דיירים רבים יותר, ואם אי אפשר בלי זה, מותר בדוחק לעשות כן. ובמקום שאפשר לבנות בית הכנסת במקום גבוה ולהגביה אותו עצמו שיהיה גבוה מכל בתי העיר, ראוי להחמיר ולעשות כך, ולקיים בכך את קיומה של העיר.
י. פתח בית הכנסת יהיה מול ארון הקודש, וארון הקודש יהיה עומד בצד שאליו מתפללים באותה העיר. ויש לתת את הדעת על כך כאשר בונים את בית הכנסת, כי יש טועים לחשוב שתמיד ארון הקודש צריך להימצא בצד מזרח, ובאמת הדבר תלוי במיקומה של העיר ביחס לירושלים, שאם העיר דרומית מירושלים, כיוון התפילה הוא צפונה, ויש להציב את הארון בצד צפון, והפתח יהיה בדרום. נמצא שלמקום הנכון להצבת ארון הקודש, יש השלכות על האופן הנכון לבניית בית הכנסת, כי יש לבנות את הפתח מול הארון, לפיכך יש לשים לב לכך כבר בשלב הבנייה. ומכל מקום אם אין הדבר מתאפשר מסיבה כלשהי, אין הוא מעכב, ומותר לעשות את הפתח במקום אחר. ובלית ברירה אף מותר להציב את הארון בכיוון אחר מזה שאליו צריך לפנות בתפילה, ורק יש להזהיר את הציבור ואת האורחים, שיש להתפלל לכיוון ירושלים ולא לכיוון הארון.
י"א. קדושת בית הכנסת ובית המדרש גדולה עד מאוד, עד שרבותינו ז"ל השוו את קדושתם לקדושת בית המקדש, עד שדרשו מן הכתוב "והשמותי את מקדשיכם", שהיה לכתוב לומר לכאורה "מקדשכם" לשון יחיד, אלא שבא הכתוב לרבות בתי כנסת ובתי מדרש, כלומר שהתורה כוללת במילה אחת את בית המקדש ואת בית הכנסת.
י"ב. דעת רבנו אליעזר ממיץ ז "ל בספר 'יראים', שקדושת בית הכנסת ובית המדרש היא מדאורייתא, ושאסור ליהנות (הנאה אישית) מבתי כנסת, כמו שאסור ליהנות מבית המקדש, וכן נראה מדברי הזוהר הקדוש, שבניית בית הכנסת היא מצות עשה מן התורה. אבל דעת הר"ן ז"ל שקדושת בתי הכנסת מדרבנן, ואין בזה הכרעה גמורה להלכה.
י"ג. אסור להתלוצץ בבית הכנסת, ולא לשוחח בדברים בטלים. ובזוהר הקדוש אמרו: "מי שמדבר בבית הכנסת בדברי חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שהוא גורע את האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל, שהוא מראה בעצמו שאין לו אלוה ואינו מצוי שם, אין לו חלק בו ואינו ירא מפניו, והרי הוא נוהג ביזיון בתיקון העליון של מעלה". ורבנו יוסף חיים זיע"א הסביר בספרו בן איש חי, שמאחר והשראת השכינה בימינו היא בבתי הכנסת, הרי שמי שאינו נזהר בכבוד בית הכנסת מראה שלדעתו אין השראת שכינה בישראל בכלל. לפיכך רבנו האר"י זלה"ה היה נזהר ביותר, שלא היה ממעט אפילו בדברי מוסר ותוכחות לתשובה כדי שלא יגררו מכך לדברים בטלים.
י"ד. דברים בטלים הם אפילו כאשר עוסק בצרכי פרנסתו, וכל שכן בדברים בטלים ממש. לפיכך אפילו פגש חבר בבית הכנסת שיכול להביא לו תועלת בעסקיו, צריך לסמן לו שרוצה לדבר עמו בחוץ לאחר התפילה, ולא ידבר עמו בבית הכנסת שום דבר של חול. וכבר נודע שמטעם זה היה רבנו יעקב חיים סופר זיע"א בעל 'כף החיים', מזדרז לצאת מבית הכנסת מיד לאחר התפילה, כדי שלא ישוחחו עמו בשום דבר ויבואו לדברים בטלים. וכל הנזהרים בכך תבוא עליהם ברכת טוב, כי מלבד מה שמושכים קדושה נפלאה על המקום שיהיה מקודש אך ורק לדברים שבקדושה לתורה ותפילה, עוד גם זוכים על ידי זה לתקן את פגמי הלשון במה שמקפידים לשתוק, וזוכים להשרות שכינה בישראל, ואין קץ לשכרם.
ט"ו. מנהג ישראל לערוך ברית מילה בבית הכנסת. אבל כאשר נערכת ברית מילה בבי הכנסת, יש להזהיר את המשתתפים מלשוחח בדברים בטלים, שלא יצא שכרם בהפסדם. וכל שכן שייזהרו בכל תוקף מתערובת גברים ונשים, ושתהיינה הנשים לבושות בצניעות כראוי. וכל שיש חשש שמא יעברו על כך, וידברו דברים בטלים או יתערבו, או יתלבשו בחוסר צניעות, מוטב לערוך את הברית בבית או באולם, ולא תהיה מצוה הבאה בעבירה שיעברו על רצון ד' בפניו במקום השראת שכינתו. ויעלו בדעתם אם היו מעזים לנהוג כן בבית המקדש כשיבנה במהרה בימינו, שבודאי היו מוחים בהם בכל תוקף, אף כאן כן.
ט"ז. בית הכנסת איננו מקום לעשיית כל מיני עניינים דתיים, אלא להתפלל וללמוד בלבד. לכן אסור לשחוט בבית הכנסת, שהרי אפילו בביתו אין אדם מסכים שישחטו, מפני הלכלוך, וכל שכן שאסור הדבר בבית ד'. לכן גם אם רוצים להדגים שחיטה ובדיקת טריפות לצורך לימוד, יעשו כן בחצר בית הכנסת ולא בבית הכנסת עצמו. ואם יש צורך גדול להראות באופן מעשי דיני טריפות או זרוע לחיים וקיבה, יעשו כן באופן שיישמר הניקיון המוחלט בבית הכנסת, ולא יתבזה בלכלוך, שלא יהיה כבודו של בית פרטי פחות מכבוד מקדש מעט.
י"ז. יש קהילות בחו"ל שנוהגים לערוך את החופה בבית הכנסת. וצריכים להיזהר מאוד שלא ישבו שם בתערובת נשים וגברים, ולהזהיר לנשים שתלבשנה בגדים צנועים, כי איך יבואו לקיים מצוות שמחת חתן וכלה, ויחד עם זאת ימרו את פי ד' באיסורים המסלקים את השכינה מישראל, שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. גם חייבים להיזהר שלא יבואו לידי דברים בטלים ושחוק וקלות ראש, לכן יקפידו לקצר את טקס החופה, ולצאת ממנו לאולם האכילה. ואם אי אפשר לעמוד בכל האמור, יש לאסור עריכת חופה בבית הכנסת בכלל.
י"ח. אסור להכניס כלי נגינה לבית הכנסת לנגן שם בשעת התפילה, לא רק בשבת אלא אפילו בחול. והנוהגים לערוך קבלת שבת עם כלי נגינה, יש להוכיח אותם ולבטל את מנהגם, הן מפני כבוד בית הכנסת, והן מפני שאם מקבלים שבת אסור לנגן. וכל שכן שאין לנהוג כמנהגי הרפורמים שנהגו לנגן בעוגב בתפילה, כדי לחקות את הנוצרים להידמות לגויים.
י"ט. ודווקא מי שנוהגים לעשות כן בקביעות, שמשנים את מנהגי ישראל, והפורץ גדר ישכנו נחש. אבל אם עושים כן באקראי, כגון לצורך שמחת בית השואבה או הכנסת ספר תורה, כבר פשט המנהג להתיר, וכן נכון אפילו לכתחילה.
כ. כתבו הפוסקים שאסור להסתפר בבית הכנסת (לב חיים פלאג'י ח"ב סימן קעב, ועוד). ולמדו כן מנזיר, שאמרו חז"ל בגמרא (נזיר, מה, א) שאם מסתפר באוהל מועד זוהי דרך ביזיון. ורבנו עובדיה יוסף זצ"ל בספר יחוה דעת ח"ה (סימן לה בהערה) דחה את הראיה, כי להלכה הנזיר מתגלח בעזרת הנשים של בית המקדש, אלא שכתב שאפשר שדווקא לנזיר מותר, מפני שהתספורת שלו היא מצוה. ולפי זה יש ליישב מה שיש נוהגים לערוך חלאקה שהיא התספורת הראשונה לילד קטן בבית הכנסת, מפני שמקיימים מצוה לשייר לו פאות.
כ"א. אסור לעשן בבית הכנסת ובית המדרש. ויש מקילים בזה לתלמידי חכמים הלומדים בבית הכנסת כל היום. ובזמננו ברוב בתי המדרש אין רשות לעשן, מפני שמזיק לכל הלומדים האחרים. ובמקום שנהגו להקל, ואיש אינו מקפיד על כך, יש להם על מה שיסמכו.
כ"ב. אסור לאכול ולשתות בבית הכנסת ובבית המדרש. ותלמידי חכמים, שנמצאים שם הרבה שעות ביום, מותר להם לאכול בבית המדרש מדוחק. ומהו דוחק? כגון שאין להם מקום מסודר לאכול, כי אין מקום, ואם ילכו לבתיהם יבואו לידי ביטול תורה גדול. כן היא דעת מרן ז"ל בשולחן ערוך. אבל הרמ"א ז"ל כתב שבבית המדרש, מקום המיוחד גם לתורה ולא רק לתפילה, מותר לאכול ולשתות אפילו שלא מדוחק. וכן מנהג בני אשכנז. אבל לבני ספרד, דעת רבנו עובדיה יוסף זצ"ל לאסור (הליכות עולם חלק א', ויקרא, ד), ודעת רבנו יוסף חיים זיע"א בבן איש חי )שנה א', ויקרא, ה(, להתיר.
כ"ג. המנהג בהרבה קהילות, ובפרט בקהילות החסידים, שמייחדים חדר ללמוד בו שיעורים, והוא מיועד מלכתחילה לאכול ואפילו לישון בו, והרי זה כאילו התנו עליו שיהיה מיועד לכך. ולכאורה אין מנהג זה מיושב, שהרי בשולחן ערוך (קנא, יא) כתב מרן ז"ל, שאין מועיל תנאי לענין זה כל עוד בית הכנסת מיושב, וכל שכן בארץ ישראל, שאין התנאי מועיל אפילו לאחר שיחרב. אך באמת מנהג זה מיוסד על מה שכתב בשו"ת דברי חיים חלק ב' (חו"מ, לב), שמקום כזה אינו נקרא בית הכנסת ולא בית המדרש אף על פי שגם מתפללים ולומדים בו, אלא הוא בית ועד בלבד להתכנס בו לכל דבר שצריך כינוס, ולפיכך אין בו קדושת בית הכנסת כלל. אלא שלפי זה, אין די בבניית מקום כזה, שהרי מצוה להקים בית כנסת דווקא שיש בו קדושת בית הכנסת, לפיכך עושים שני חדרים, אחד גדול להקדישו לתורה ולתפילה, והשני הוא בית ועד, לכל דבר המצריך התועדות של הציבור לענייני קודש. הראשון יש בו כל דיני קדושת בית הכנסת, שאסור לדבר בו דברים בטלים, ולא לישון, ובו מקיימים מצוות הקמת בית הכנסת, והשני אין בו קדושה, ומותר לאכול ולישון בו, ולשוחח בכל ענין, אלא אם כן בשעת תפילה או לימוד תורה שהם אסורים בשיחה בטילה מצד עצמם. וזהו מה קוראים החסידים "שטיבל", כלומר בית, או 'בית החסידים'.
כ"ד. וכן הוא המנהג בהרבה קהילות בישוב אפרת יכב"ץ, לייחד חדר ליד בית הכנסת, להיות בית ועד, שלפעמים עורכים בו סעודות, ומגישים מאכלים ללומדים בשיעורים וכיוצא בזה. אלא שנכון להימנע מלכנות מקום זה בשם בית מדרש, אלא יכנוהו בשם 'ספריה', או 'אולם', או 'חדר שיעורים'. ובכך לא יבואו כלל טעות, לחשוב שמותר לדבר בבית המדרש דברים בטלים, או לאכול ולשתות ולישון, שהרי הם רגילים לכנות מקום זה בשם 'בית מדרש', ועם זאת אוכלים ושותים שם אפילו שלא מדוחק, ולפעמים מנמנמים שם, או עורכים שם סעודות. אבל על ידי שישנו את שמו, לא יבואו לטעות כך.
כ"ה. אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות בית כנסת אחר, וכל שכן אם לא מתכוונים לבנות בית כנסת אחר, שנאמר "ונתצתם את מזבחותם... לא תעשון כן לד' אלהיכם". ושני טעמים נאמרו לדבר בגמרא, מדוע אין סותרים בית כנסת כאשר מתכוונים לבנות אחר במקומו: א) שמא יתרשלו ולא יבנו, או שיקרה להם אונס ולא יבנו, ובסופו של דבר לא יהיה להם בית כנסת ב) כי עד שיבנו לא יהיה להם מקום להתפלל. לפיכך, חייבים תחילה לבנות בית כנסת אחר, ורק אחר כך יסתרו את בית הכנסת הישן.
כ"ו. אפילו יש להם כסף מזומן לבנות את בית הכנסת השני, אסור לסתור את הראשון, כי יש לחוש שמא תבוא לידם מצוות פדיון שבויים שהיא קודמת למצוות בנית בית כנסת, וישתמשו במעות לפדיון שבויים, ולא יהיו להם מעות לבנות את בית הכנסת.
כ"ז. אפילו יש להם מקום אחר זמני להתפלל בו, עד שיסיימו את בניית בית הכנסת החדש, אף על פי כן, לא יסתרו את בית הכנסת הישן עד שיסיימו את בניית החדש, משום שלהלכה נפסק הטעם הראשון, שמא יתרשלו או יארע להם אונס ולא יבנו, שכן דעת רוב רבותינו הראשונים ז"ל (הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הרי"ד, ריא"ז, רבנו יונה, אורחו"ח, רבנו ירוחם ועוד), וכן פסק מרן ז"ל, ולא פסקו את הטעם שאין להם מקום להתפלל בו בינתיים.
כ"ח. אפילו להרוס קיר אחד, כדי להרחיב את בית הכנסת, אסור, אלא יבנו תחילה את חלק ההרחבה, ורק אחר כך יסתרו את הקיר הישן, כי אף על פי שיש להם בינתיים מקום להתפלל בו, שהוא בית הכנסת הישן בעצמו, אבל יש לחוש שמא לא יבנו את מה שסתרו. ומקום שחסר לו כותל, אינו הולם להתפלל בו. ה. אבל אם יש להם מקום קבוע להתפלל בו, מותר לסתור את בית הכנסת הישן, ואחר כך לבנות את החדש, שהרי אפילו לא יבנו בית כנסת חדש, יהיה להם מקום להתפלל בו. ומכל מקום צריך להיות המקום החילופי, רחב דיו כדי שכל הציבור יוכלו להתפלל בו. גם צריך להיות במקום קרוב למתפללים, ולא רחוק שעלולים להתעצל ולא לבוא אליו.
כ"ט. מקום שיש בו בתי כנסת רבים, לכל קהילה כפי הנוסח שלה, וקהילה אחת רוצים לסתור בית הכנסת שלהם על מנת לבנות חדש תחתיו, אסורים לעשות כן, כי אף על פי שיוכלו להתפלל בבית כנסת של נוסח אחר, אין זה נחשב כאילו יש להם מקום קבוע להתפלל בו, שהרי אין אומרים לאדם להתפלל בבית כנסת שאינו לפי נוסח אבותיו, ובפרט בשבתות וימים טובים, וכל שכן בימים נוראים, שכל אדם לבו נמשך אחר הרגל נוסח בית אבותיו.
ל. אפילו עשו תנאי מתחילה כשבנו את בית הכנסת הישן, שלאחר זמן, יסתרו את בית הכנסת הישן ויבנו חדש תחתיו, אין התנאי מועיל לזה, שהרי סוף סוף יש לחוש שמא יתרשלו ולא יבנו אחר, ומה מועיל התנאי. יתירה מכאן כתב הגאון מהר"ש הלוי ז"ל מאמסטרדם בשו"ת נחלת שבעה (סימן כז), שאפילו שכרו מקום להתפלל בו, ומראש היה החוזה לזמן קצוב, אינם רשאים לצאת לפני שימצאו מקום חילופי.
ל"א. אפילו יש למתפללים הבטחה מן הרשויות לבנות להם בית כנסת חילופי, אין לסמוך על כך, כי עינינו הרואות כמה וכמה הבטחות שלא קוימו. לפיכך גם בזה יבנו תחילה את החדש, ואחר כך יסתרו את הישן.
ל"ב. ציבור שקנו ספר תורה לקרוא בו בציבור, אין להם רשות למכור אותו. אפילו הספר תורה שברשותם הוא ישן, ורוצים למכור אוו כדי לקנות בכסף שיקבלו תמורתו ספר תורה חדש, גם כן אסור. ואפילו אין חשש שיתעכבו ולא יקנו ספר תורה חדש, אלא הספר תורה החדש מוכן ועומד למכירה, אף על פי כן אין להקל, כי נראה שדעת מרן ז"ל בשולחן ערוך יורה דעה )קנד, ט( היא, שהאיסור למכור ספר תורה הוא משום קדושתו החמורה של ספר תורה, ולא רק מחשש שמא יפשעו ולא יקנו. ומכל מקום בדיעבד שלא ידעו שאסור, וכבר מכרו את ספר התורה הישן, אינם חייבים לחזור ולקנותו, אלא רשאים לקנות ספר תורה חדש במקומו.
ל"ג. האיסור למכור ספר תורה הוא לכל צורך שהוא מלבד שני צרכים: א( החזקת לומדי תורה ב( לחתן בכסף שיקבלו יתום או יתומה. מה שמותר למכור ספר תורה לצורך החזקת לומדי תורה, הוא מפני שעיקר המצווה לקנות ספר תורה, היא על מנת שילמדו תורה, ואם אין לומדי תורה, אין תועלת בהחזקת ספר תורה. לכן מעלת החזקת לומדי תורה גדולה יותר ממעלת החזקת ספר תורה, עד כדי כך שמותר למכור אותו לצורך החזקת הלומדים ולא לצורך קניית ספר תורה אחר. ומה שמותר למכור ספר תורה לצורך נישואי יתום או יתומה, הוא משום החשיבות העצומה של מצוות פריה ורביה, ומצוות "לא תהו בראה לשבת יצרה", ליישב את העולם ביהודים, כי אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף.
ל"ד. יחיד שרוצה להקדיש ספר תורה לבית הכנסת, מוטב יעשה אם לא יקדיש אלא יפקיד את ספר התורה. כי על ידי כן, אם ירצה להעבירו לבית כנסת אחר מכל סיבה שהיא, יש לו רשות, שהרי הספר הוא שלו. ועוד, כי אם ירצה יוכל אפילו למכור אותו אם יצטרך, ולהשתמש בכסף שיקבל תמורתו לכל צורך שירצה, ולא רק לישא אישה וללמוד תורה. ואולם אין להקל בזה למכור ספר תורה ולהשתמש במעות לצרכיו, אלא אם הוא צורך גדול, כי מרן ז"ל הביא בזה מחלוקת ולא הכריע, והאחרונים ז"ל כתבו שנהגו להקל, ושיש בזה צירופים אחרים, והכלל בידינו שאין לסמוך לכתחילה על צירופים אלא במקום צורך גדול.
ל"ה. אם נמצאה טעות בספר תורה של יחיד, והיא טעות הפוסלת אותו מלקרוא בו בציבור, יש להקל למכור אותו ולהשתמש במעות לצרכו, מאחר ואין בו את קדושת ספר תורה הואיל והוא נפסל. אלא שיש לדעת שהמוכר ספר תורה אפילו בדרך היתר, אינו רואה סימן ברכה מאותן המעות שקיבל תמורת הספר.
ל"ו. ומכל מקום מותר לסוחר לקנות ספר תורה מן הסופר על מנת למכור אותו, שהרי מלכתחילה אין כוונתו להיות הבעלים של הספר ולקרוא בו לא בציבור ולא ביחיד. וכל שכן שמותר לסופר סת"ם למכור ספר תורה שכתב, ואין בזה חשש משום מכירת ספר תורה.